מבט אחר על תאונות הדרכים
מאת איתמר לוין
ראשית דבר
נושא תאונות הדרכים שב ועולה לראש הכותרות. העיסוק בתאונות הדרכים מזכיר למרבה הצער את העיסוק במפלס הכינרת. כאשר מפלס הדמים עולה, הנושא צץ בכותרות ואיתו שלל עצות.
לאחר מספר ימים הנושא נשכח וחוזר לטיפול השוטף.
ננסה לבחון את תאונות הדרכים ממבט המורה לנהיגה.
לצורך הכנת הכתבה התייעצנו עם הרבה מורים לנהיגה העוסקים בתחומים נוספים: מורים ומרצים לתחבורה, מתנדבים במשטרת התנועה, פרמדיקים, נהגי אוטובוס ומורים לנהיגת אוטובוס, מנהל בי"ס לנהיגה, מדריכים לנהיגה בצבא, ומדריכי נהיגת שטח ומהנדסי תנועה.
חשוב שקולנו ישמע בנושא. בעיקר כאשר חלק מהפתרון נמצא בידנו וביכולת שלנו לשכנע את כל הגופים הקשורים לתחבורה לשפר את רמת הנהיגה בישראל.
המדינה חיה מתוך הסכמה למחדל ארוך ומתמשך. עדין לא נמצא הפתרון או המוצא מכיוון שנתוני התאונות מדברים בעד עצמם. דומה שלפני שנחפש פתרון, כדאי להבין את שורשי המגיפה, ולנסות להבין איך לא נמצא לה עד היום פתרון או מרפא.
האם יש חשיבות למספר ההרוגים בתאונות ?
העיסוק האובססיבי במספר ההרוגים השנתי והשוואתו לשנים קודמות, אין בו כלום. מספר התאונות לא משתנה, מספר ההרוגים הוא שילוב בין אלילת המזל למבנה הרכב המודרני, ותשתיות הכבישים.
הנדסת הרכב המתקדמת המציאה סדרה של מוצרים ואביזרי עזר האמורים להגן על הנוסעים בזמן תאונה. החל מחגורות בטיחות נמתחות, כריות אוויר קדמיות וצידיות, מערכת בקרת יציבות, ועוד מערכות שכל תפקידן הוא למנוע תאונות או להקטין את הנזק.
למה אצלנו עדין מתים מזה ?
שליש מהתאונות פוגעות בהולכי רגל או רוכבי אופניים. וכמובן תאונות של אופנועים שאינן מושפעות מכל רכיבי הבטיחות. חלק מהתאונות הוא בין כלי רכב גדולים גיפים עד משאיות לכלי רכב פרטיים וגם שם הפרשי הגודל קטלנים.
ובשאר התאונות חלק מההרוגים היה נחסך, אם הרכבים היו מצוידים בכל אביזרי הבטיחות הקיימים. כדי שכל הרכבים יהיו מצוידים לפחות בעזרים החשובים המדינה יכולה לפעול בשני ערוצים : להפוך אותם לציוד חובה ברכבים, ולהוריד את המיסוי עליהם. במקום זה אנו ממשיכים לספק עבודה עבור עו"ד תאונות דרכים במקום למגר את התופעה של תאונות קטלניות.
הצעירים מתים יותר מתאונות דרכים כי אין להם עדין הרבה רכבים ולכן הם נוסעים ביחד ובדרך כלל במכוניות מיושנות ללא אמצעי בטיחות חדישים. יש כיום שירותים של מכירת רכב ישן שבעזרתם אפשר לשדרג את הרכב שלכם ולרכוש רכב בטיחותי יותר, לשיקולכם.
העיסוק שלנו כמורים בנושא תאונות הדרכים, צריך להיות בהורדת מספר התאונות ללא כל קשר למספר ההרוגים.
אין כל קשר בין הירידה במספר ההרוגים לאיכות הנהיגה להיפך.
מספר ההרוגים ירד בגלל השיפור ברכבים. הרכב היום מגן טוב יותר על הנוסעים. מבנה הרכב, יכולת הרכב לספוג את התאונה, חגורות הבטיחות וכל אמצעי המיגון הנוספים עוזרים לנהג לשרוד תאונות שפעם היו הורגות אותו.
מבחן הנהיגה קובע את הרמה ולא המורה
כמה פעמים שמענו ביקורת מופנית כלפי המורים. הביקורת הכי מוזרה היא בערך בזו הלשון, "המורים מלמדים רק כדי לעבור את המבחן, ולא כדי לנהוג נכון".
חברים תתעוררו, לא קיים שום מוסד לימודי בארץ שהתלמידים בו לומדים לשם הלימוד ולא בכדי לעבור את המבחן, ובטח לא מוסד המלמד צעירים בגיל 17 שנה.
מה שקובע את רמת הלימוד בכל סוגי הלימוד החל מבי"ס יסודי ועד האוניברסיטה הוא המבחנים. כאשר מוסד לימודי מסוים מזייף ומוריד את רמת המבחן, כדי להעלות את רמת הציונים, העונש תמיד מגיע בסוף ובוגרי המוסד לא נחשבים כשווי ערך.
כאשר המדינה מזייפת ומורידה את רמת מבחן הנהיגה, העונש גם מגיע ומהר קוראים לו תאונות דרכים.
תלמיד נהיגה רגיל עובר שני מבחנים, מבחן תיאוריה ומבחן מעשי, ובשניהם סף המעבר נמוך מדי.
את המבחן רמתו, צורתו מטרתו וכל הכלול בו קובעת המדינה.
למבחן התיאוריה התלמיד רשאי ללמוד בעצמו, אין קורס מחייב.
המדינה החליטה שהידע העיוני בנהיגה הוא מקצוע חופשי באוניברסיטת החיים.
בהחלטה קטנה ופשוטה, המחייבת קורס, המדינה יכלה להקנות לכלל התלמידים ידע עיוני רחב. ככל שהמבחן העיוני יהיה מקיף יותר, קשה יותר דורש הבנה מעמיקה יותר, הדרישה לקורס הכנה תהיה גדולה יותר וכולם יצאו נשכרים.
האם ניתן לבצע מבחן מעשי שונה?
האם המבחן מצליח לבחון את כישורי התלמיד לנהוג ?
התשובה ברורה חדה ולצערנו בלתי נמנעת.
מספר התאונות הרב, מספר העבירות וחוסר הידע אותו מפגינים הנהגים, יכול רק להעיד אלף מונים כי המבחן המעשי נערך בתוך ואקום אשר גם מהימנותו מוטלת בספק, ואין בו כדי להשיג את מטרתו – הוצאת נהגים ראויים לכבישי ישראל.
המבחן המעשי בוחן כשורי נהיגה, תפקוד הנבחן במצבי נהיגה אמיתיים.
האם ניתן לבדוק במסגרת של 20 דקות מבחן מעשי את סך הידע של התלמיד ?
ברור שלא, המבחן נערך בזמן קצוב, בשעה מסוימת, בתנאי נהיגה מסוימים, על ידי אדם בודד.
ידע ניתן לבדיקה על ידי מבחן עיוני. על המבחן לכלול את סך הידע הנדרש מהתלמיד כדי להפוך לנהג.
המבחן יכול גם לכלול אמצעי בחינה מתקדמים, כגון מבחן מצבי כביש באמצעי מולטימדיה, ועריכת מבחן מעשי מודרג שיכלול את כל מרכיבי הנהיגה.
את הרמה הנדרשת קובעים על ידי המבחנים ומסגרות הלימוד. מורי נהיגה שלא ידעו להתאים את עצמם לרמה גבוהה יותר לא יוכלו ללמד.
אבל כדאי להזכיר למי ששכח שהמורים לנהיגה למדו ויודעים ללמד ברמה גבוהה, והמציאות שמוכתבת להם היא זו שמנמיכה את סף הלימוד.
תקציבי פרסום ויעילותם האם נכון להתמקד בעבריין ?
המדיה מציפה אותנו בזמן האחרון בפרסומות מוסריות בסגנון אם אתה עובר באדום אתה רוצח, הפרסומות עשויות להפליא, אותי הם שכנעו אבל אני לא עובר באדום וגם לא רוצח.
פרסומת מוסרית מיועדת לאנשים עם מוסר. מי שעובר באור אדום יודע שהוא עבריין. חלק גדול מעברייני הכביש ובעיקר אלו שעוברים באדום ועוקפים במקומות מסוכנים ונוסעים במהירות גבוהה אוהבים את זה. הכוח שברכב, המהירות עם ההנאה החולנית מהעבירה על החוק, עושה להם את זה.
גילינו את הסוד נגיד לכל גנבי הרכב שמי שלוקח רכב ללא רשות הוא גנב,
נגיד לכל עברייני המין שמי שעושה את זה בלי רשות הוא אנס ולכל הרוצחים שמי שלוקח חיי אדם הוא רוצח, ואפשר לסגור את בתי הכלא כי כולם חזרו למוטב.
לצערנו אפשר להמשיך לחלום, ובמסגרת הגישה הנוצרית הפתטית להקים גם תא וידויים ציבורי, אלו כל אותם יוצאי תאונות דרכים המופיעים לסירוגין בטלוויזיה.
כדי להילחם בנגע עבריינות הכביש, צריך להבין את העבריין, להבין מה מפעיל אותו, מה הוא חושב, מרגיש ובעיקר איך לסרס אותו, איך לגרום לו להשאיר את הדחף העברייני שבו מחוץ לכביש.
הגישה היהודית של חוק וסדר מלווה במערכת ענישה סדורה וקפדנית, רק היא יכולה לעזור, אבל זה כבר מחוץ לתחום שלנו.
החלק שלנו מתמקד בצד השני, של הנהגים האחרים שהיו מעורבים בתאונות ושמרו על החוק אבל לא ידעו לשמור על החיים, ואת זה רק אנחנו יודעים ויכולים ללמד.
המורים לנהיגה צריכים להוביל מגמה של חינוך ולימוד נהיגה לכלל הנהגים במדינה.
הנהג הממוצע הרוצה לשמור על החוק, חסר כלים. חלק גדול מתאונות הדרכים יכלו להימנע באם לאותם נהגים שומרי חוק שהיו מעורבים בתאונה, היה את הידע והכלים כיצד להישמר.
כמה פעמים ביום מורה נהיגה נמנע מתאונה, רק בגלל שהוא יודע 'לקרוא' את הכביש. כמה חיי אדם ניתן להציל, וכמה תאונות ניתן למנוע, אם תהיה תוכנית מסודרת ללימוד נהיגה נכונה לכלל הנהגים בארץ.
אור ירוק מתחת לאור הפנס
אור ירוק מתמקדת בנהג הצעיר, אבל מנותקת מהמורים לנהיגה. רק בישראל יכולה עמותה התנדבותית להשתלט על תחום כמו מלחמה בתאונות דרכים.
'מכת המדינה' צריכה להיות בטיפול המדינה ולא בטיפול גוף פרטי, גם כאשר הגוף מוכן להתנדב ולתרום.
הדבר דומה לעמותה התנדבותית שתתרום כסף לצבא, ובעקבות כך תקבל החלטות מדיניות הקשורות למבנה הצבא ולתוכניותיו.
אם בשדה הקטל בדרכים נהרגים יותר אנשים מאשר בשדה הקרב, זו בעיה לאומית ולא תחום פרוץ לציבור בעלי הממון.
המדינה גובה מאזרחיה הנהגים ובעלי הרכבים כמה עשרות מיליארדי ₪ מדי שנה, באגרות רישוי שונות ובמיסים שונים. לא יתכן שחלק מכל הממון הרב הזה לא ישמש להבטחת בטיחות עוברי הדרך.
אור ירוק מתמקד בנהג הצעיר לאחר שקיבל את רישיון הנהיגה. ומטיל את כל כובד המשקל על המלווה. מי הוא אותו 'מלווה', מה מכשיר אותו להדריך את הנהג הצעיר ?
יש במדינה רק גוף אחד שזה תפקידו, ייעודו ותחום מקצועיותו – מורים לנהיגה.
על פי הנתונים הנמצאים באתר אור ירוק, מעורבות הצעירים או הנהגים החדשים עולה דראסטית בחודש הראשון לאחר הליווי. " המעורבות הגבוהה ביותר של הנהגים מתרחשת מיד עם צאתם לשלב הנהיגה ללא מלווה".
נכון שכמות התאונות בזמן הליווי ירדה, בייחוד כאשר חלק מהנהגים בוחרים לא לנהוג או ממעיטים לנהוג.
אבל מה הערך המוסף של הליווי. אם התאונות פשוט נדחות בשלושה חודשים.
מי הוא המלווה ? כמה עבירות תנועה הוא ביצע ? לכמה תאונות דרכים הוא גרם ?
תאונות הדרכים נגרמות על ידי הנהגים, מכאן שרמת הנהיגה של כלל הנהגים לא טובה, כל נהג יכול להיות מלווה והנה כוונות טובות הנציחו דור חדש של נהגים לא טובים.
רק מורים לנהיגה למדו ללמד נהיגה.
רוצים מלווים, תנו למורים ללמד קודם כל את המלווה נהיגה נכונה.
זוכרים את קורס מורי נהיגה, כולנו הינו נהגים טובים לפני הקורס, כולנו עמדנו בתקנה 15 ב.(1) אין רישום פלילי או עבירות תנועה חמורות, ובכל זאת תנאי הכרחי להיות מורה נהיגה, הוא לימוד נהיגה נכונה.
הגיע הזמן להשקיע במלווים או בכלל הנהגים במדינת ישראל וללמד על פי חוק, מדי כמה שנים נהיגה נכונה כהשתלמות מעשית ועיונית.
מורה הנהיגה והנהג הוותיק
למה מורי הנהיגה לא מעורבים כמעט בתאונות ?
כל הנהגים נמצאים במקרה הטוב בשלב של לפני לימוד נהיגה נכונה. כן אותו קורס מוזר, שהתלמידים הלומדים הוראת נהיגה לא מבינים בתחילה למה הוא נחוץ בכלל.
הנהג הישראלי הממוצע לא יודע לנהוג. הידע שהיה לו בגיל 18 כאשר הוא יצא לדרך כנהג חדש הולך ונעלם. נכון יש לו ניסיון, אבל אין לו מקצוענות. הכבישים בארץ, ועבריני התנועה למיניהם, דורשים רמה אחרת של מקצוענות, כדי לשרוד את הכביש.
את מה שאנחנו המורים למדנו ללמד, אנחנו מנסים להעביר לתלמידים. במערך הלימוד היום זו מלחמת דון קישוט. לא ניתן ללמד נהיגה נכונה תלמיד בתחילת דרכו, כאשר סף המבחן כל כך נמוך. לא ניתן ללמד נהיגה נכונה תלמיד בתחילת דרכו, כי חלק גדול מהלימוד מיועד לנהגים ולא לתלמידים.
יש עוד סקטורים של נהגים טובים, אבל רק המורים יודעים ללמד נהיגה. זה המקצוע שלנו.
בוא ניקח דוגמא מהצבא
הוותיקים מביננו בוודאי זוכרים את מכת תאונות הדרכים שהייתה בצבא לפני 20 שנה. היא נעלמה כי הצבא הוא גוף שיכול לקבל החלטות וליישם אותם. הצבא החליט להילחם בתאונות. והנה אזכור קל מתוך האתר הרשמי של הצבא, כיצד הוא מבצע ומיישם בהצלחה את התוכנית להקטנת תאונות דרכים.
בתחום מקצועיות הנהגים, הצבא ביצע מהפכה. נהגים עוברים הכשרה ייעודית על כל כלי רכב ולא רק על קבוצת כלי רכב כמו במגזר האזרחי. בעוד שבאזרחות בכדי לנהוג על ג'יפ אין אתה נזקק לשום הכשרה מיוחדת למעט רישיון נהיגה, הרי שבצה"ל בכדי לנהוג על ג'יפ הנהג חייב לעבור הכשרה ייעודית.
למעשה כיום, מתקיימת הכשרה ייעודית על כל כלי רכב בהתאם למאפייניו. כל נהג בצה"ל מחויב במעבר השתלמות נהיגה מונעת בכדי לחדש את רישיונו הצבאי בתום שנתו הראשונה כנהג. הכשרתו של הנהג מתחילה בבסיס הדרכה על-ידי מורי ומדריכי נהיגה וממשיכה ביחידה בתהליך קליטת נהג הכולל המשך הכשרתו (על-ידי נהגים ותיקים) למאפייני הנהיגה ביחידה לאור משימותיה.
רוב כלי הרכב הלבנים של צה"ל מצוידים במערכת ABS ויש בהם כריות אוויר. אמצעים אלו נרכשו בהשקעה מרובה מתוך הבנה שחלה חובה למזער את הנזק על הנוסעים בכלי רכב צבאיים הנקלעים למצב מסוכן או חלילה המעורבים בתאונת דרכים.
בעשור האחרון צה"ל נכנס למאמץ בטיחותי כולל בניסיון להקטין באופן משמעותי את תאונות הדרכים של חייליו בעת חופשה. כיום חייל זוכה לשעות שינה מרובות יותר טרם צאתו לחופשה, מקבל ממפקדיו תדריך בטיחות לקראת חופשתו. צה"ל מקיים מאמץ הסברה נרחב בכדי להגדיל את מודעות החיילים לבטיחות בעת חופשתם.
החל ממחזור דצמבר 2004 החל צה"ל, בשיתוף עם הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים, לקיים "השתלמות נהיגה בטוחה בחופשה" בכל קורסי הטירונות, אורך ההשתלמות הוא יום שלם, מועברים בה תכנים ייעודיים אשר תכליתם להשפיע על התנהגותו של החייל בחופשה בין אם הוא נוהג או בין אם הוא נוסע.
מאמץ זה אמנם נושא פרי ובשנים האחרונות הוקטן מספר החללים בחופשה, מאז שנת 1983 ירדו מספר תאונות הדרכים בהם היו פצועים ב-90 אחוזים, אך אין די בזה.
השיטה של אגד
מר דוד זטלאוי מנהל בית הספר של אגד ירושלים, אומר שבממוצע נהג בעל רישיון רגיל ולעיתים אף בעל רישיון לרכב ציבורי, מקבל באגד עוד 62 שעורי נהיגה בממוצע. אגד לא נותן לנהג לעלות על רכב ציבורי, לפני שהנהג לעתיד יעבור מבחני אבחנה, הצבה, הערכה ואיתור של נקודות קושי מיוחדות.
השיטה של אגד עובדת, לחברה כדאי בכל מובן להשקיע בנהגיה. כל מורי הנהיגה באגד הם מורים לנהיגה, שניתנה להם הזכות ללמד, כפי שכולנו הינו רוצים ללמד את כלל האוכלוסייה.
רק המחשבה שיש נהגים שלא למדו בשיטה הזו, נהגי אוטובוס, נהגי אוטובוס זעיר ונהגי רכב כבד מעוררת חלחלה.
ולסיכום מי שמלמד בצבא נהיגה, מי שמלמד באגד נהיגה, מי שמדריך נהיגה בכל המסגרות של נהיגה נכונה, בטוחה ומתקדמת, זה אנחנו המורים לנהיגה.
C כל הזכויות שמורות.
אודות הכותב - איתמר לוין מורה ומרצה למקצועות הנהיגה. מחבר ספרי לימוד נהיגה וערכות מולטימדיה המלוות את הלימוד העיוני והמעשי.